סיפורי ישועות של תומכי הידברות
תרמתי להידברות למחלקת שבויות ומאז כל המשפחה התאחדה, החיים שלנו השתנו לטובה!
“הידברות קיימת בשביל לקרב את ליבם של אלה הרחוקים, וכל מה שעושים בהידברות הולך עפ“י מה שאני אומר להם, מעולם לא שינו מדעתי. ואני יכול להעיד על הרב זמיר כהן, שמעולם לא עשה דבר שלא בא לשאול עליו, וב”ה כל מה שהורו לעשות – עשה והצליח“. “הידברות קיימת בשביל לקרב את ליבם של אלה הרחוקים, וכל מה שעושים בהידברות הולך עפ“י מה שאני אומר להם, מעולם לא שינו מדעתי. ואני יכול להעיד על הרב זמיר כהן, שמעולם לא עשה דבר שלא בא לשאול עליו, וב”ה כל מה שהורו לעשות – עשה והצליח“. “הידברות קיימת בשביל לקרב את ליבם של אלה הרחוקים, וכל מה שעושים בהידברות הולך עפ“י מה שאני אומר להם, מעולם לא שינו מדעתי. ואני יכול להעיד על הרב זמיר כהן, שמעולם לא עשה דבר שלא בא לשאול עליו, וב”ה כל מה שהורו לעשות – עשה והצליח“.
קרא עוד ↓תרמתי להידברות למחלקת שבויות ומאז כל המשפחה התאחדה, החיים שלנו השתנו לטובה!
“הידברות קיימת בשביל לקרב את ליבם של אלה הרחוקים, וכל מה שעושים בהידברות הולך עפ“י מה שאני אומר להם, מעולם לא שינו מדעתי. ואני יכול להעיד על הרב זמיר כהן, שמעולם לא עשה דבר שלא בא לשאול עליו, וב”ה כל מה שהורו לעשות – עשה והצליח“.
קרא עוד ↓תרמתי להידברות למחלקת שבויות ומאז כל המשפחה התאחדה, החיים שלנו השתנו לטובה!
“הידברות קיימת בשביל לקרב את ליבם של אלה הרחוקים, וכל מה שעושים בהידברות הולך עפ“י מה שאני אומר להם, מעולם לא שינו מדעתי. ואני יכול להעיד על הרב זמיר כהן, שמעולם לא עשה דבר שלא בא לשאול עליו, וב”ה כל מה שהורו לעשות – עשה והצליח“.
קרא עוד ↓הקמתי ערב של ישועות, עם הרבנית אודליה נעים.
הייתי בערב הפ"ח ראיתי ישועות ש2 נפקדו לאחר שנים אחת בתאומים והשנייה גם זכתה ואחת התחתנה וב"ה כבר יש לה ילדה.
קרא עוד ↓הקמתי ערב עם נעמי כהן.
היה מקרה של מישהי שאבא שלה היה מאושפז במצב לא טוב והיא קיבלה ברכות בערב הזה ולקחה את הפרשת החלה כדי להעביר על הגוף של אביה .נמסר לי שבשבוע שעבר האב השתחרר לביתו ומצבו הרפואי טוב. הבת שלי המהממת בת ה 20 לקחה על עצמה תרומה חודשית להדברות .כשהייתה במעבר בין עבודות .היא התקבלה לעבודה חדשה וגם התקשרה להגיד לי שיש לה כסף בחשבון שלא זכר. והוסיפה ואמרה שזה בגלל ההשתדלות שעשתה לתת מעשר.
קרא עוד ↓לא רציתי ילד אבל הרגשתי אובדן. רק אחרי שדנה ביצעה את ההפלה, התעוררו בה הרגשות הסוערים, והכמיהה לילד שלה.
השינוי בליבה של דנה התרחש דווקא אחרי ההפלה. דנה גילתה כי היא מסתובבת בתחושה נוראה של אבדן. גופה וליבה רצו את הילד הזה שאבדה. דנה מצאה את עצמה מסתכלת על ילדים ברחוב, כשליבה שבור. היא חשה שברגעים הללו היתה אמורה, למעשה, לחבק את הילד שלה. בשכל, היא לא רצתה ילד. אבל נפשה כמהה אליו. היא החלה לדמיין אותו, את הילד שאבדה, כשהוא צועד את צעדיו הראשונים, אומר מילים ראשונות, מחבק. ההפלה, גילתה דנה, לא חיזקה את דעתה לגבי אי הרצון בילדים. להיפך. ההפלה עוררה בה ספקות גדולים, והיא כבר לא היתה איתנה כל כך בדעתה כי אינה רוצה ילדים. בפעם הבאה, אם תהיה כזו, ידעה דנה, ההחלטה כבר לא תתקבל בקלות כזו. היא כבר קצת, כן רוצה ילד.
קרא עוד ↓עברה הפלה בגלל פחד, ומתחרטת עד היום. ברגע שההריון התגלה, החבר החייכן והנחמד של לואיז, התגלה כאלים ושתלטן, ופשוט הכריח אותה לבצע הפלה. היום.
לואיז סטפורדשייר מספרת, כי היא עברה הפלה לא רצויה בכלל, ברגע שידע האב העתידי שיש סיכוי טוב בעתיד לתינוק, הוא פשוט הפך את עורו. עם גילוי ההריון, הוא התגלה כנשוי, ומהר מאד מחייכן וסימפטי, הוא הפך לשתלטן ואלים, מה שהכריח אותה לבצע את ההפלה. "אני מרגישה בעיקר אשמה". "חווית ההפלה, הותירה בי תחושה שלא יהיו לי יותר ילדים. לאחר כמה שנים, נישאתי לבעלי, והמשכתי להביא ילד נוסף לעולם, אבל רגשות האשמה איומים". "אני אוהבת את הילדים שלי מאוד, אך שונאת את עצמי על סיום ההריון".
קרא עוד ↓"אני עוד מקווה לזכות לילדים. בינתיים, הגעגוע לילד שפספסתי צורב" מספר בצמרמורת נועם, בפוסט מזעזע שהוא מפרסם.
"לפני שש שנים ביצעה בת זוגי הפלה" "ומאז אין לי מנוחה. אני לא נרגע מהמחשבה על מה שעשיתי". "בינתיים ההיריון התקדם, ומיטל כבר הייתה בשבוע ה-25 להיריון. זה כבר תינוק קטן. לא רק חי, אלא גם בועט. לא רציתי את זה, ולחצתי עליה שוב ושוב שתעשה הפלה. "בסופו של דבר, מיטל השתכנעה. אבל דווקא אז, רגע אחרי שההפלה בוצעה, נחתה עלי ההבנה של מה שעשיתי. באותו רגע, החיים שלי השתנו. לנצח. "סיוטים רודפים אחרי בימים ובלילות. כל לילה, כשאני נשכב לישון, אני חולם על הילד שלי, ומפנים יותר ויותר שעשיתי את הטעות של החיים שלי.
קרא עוד ↓"הוציאו אותה מתה, אחר הזרקת רעל ללב. חיבקתי אותה". חדוה, חווה כבר למעלה משלוש שנים צער גדול שאינו נותן לה מנוח, בגלל הפלה שביצעה בחודש השביעי להריונה.
הייתי ממש כמו בובה על חוט של כל צוות הרופאים מסביבי, תבואי לפה תלכי לשם הילדה שתיוולד תסבול מעיוורון, חירשות, פיגור שכלי ואת כל האפשרויות שאת לא רוצה להעלות על דעתך”. ״בעלי ואני שנינו נפלנו על הרצפה והתחלנו לבכות. זו היתה בת שחיכינו לה המון זמן אחרי שלושה בנים. לבסוף קיבלנו אישור ממכון פועה לבצע את ההפלה״. ״בלילה שלפני ההפלה, היא זזה לי בבטן כל הלילה. הבטן עפה מהמקום. למחרת שכבתי שם בבי״ח. אין לי מושג איך נסחפתי למצב הזה ששמתי את עצמי שם מרצוני על המיטה. אני נגד הפלות. אני זוכרת, שכשהייתי שומעת עוד בתקופת הצבא שחברות בוחרות להפיל הייתי מזועזעת. כך שלא ברור לי איך הגעתי למצב הזה שנתתי אישור להזריק לה תמיסה ללב, להרוג אותה!!! כנראה שהייתי במצב של חוסר שפיות. הייתי בבועה וחבל שאף אחד לא בא ושלף אותי ממנה. אחרי שהיא יצאה חיבקתי ונישקתי אותה היא היתה כל כך יפה, מושלמת. כמו נסיכה ממש. ״אין שום מרפא לכאב הנורא הזה. אני רואה ילדות בנות שלוש בגיל שהיא היתה צריכה להיות היום, וזה קורע אותי מבפנים. כולם אומרים לי הנה ילדת בת אחרת, נסיכה, ואני משיבה שאין קשר בכלל, אלו שתי נשמות שונות, עולמות שלמים כל אחת היא עולם בפני עצמה – גדענו חיים, גדענו שושלת של דורי דורות – עולמות שלמים.
קרא עוד ↓לסיוע ודיווח מכאב ההפלה היזומה בעבר, דרך ההתחזקות בטהרה ועד המאורע המשמח.
"אני לא יכולה לתאר מהי ההרגשה של לאבד ילד. פעם ראשונה הרגשתי מה זה שברון לב. זה הדבר הכי נורא שהורים יכולים לעבור". שירית משתפת אותנו בחוויות הקשות של איבוד העובר בהפסקת היריון שנעשתה מבחירה. היא בחרה להפסיק את חיי תינוקה בחודש שביעי בגלל נבואות שחורות על תסמונת נדירה, שהפחידו אותה ואת בעלה כהוגן. לידה שקטה מרצון היא הפסקה של חיי העובר. יש הקוראים לזה הפלה יזומה, אך המילה הנכונה היא הפסקת חיים – רצח, ואין דרך יפה ומכובסת לומר את זה. "עברתי לידה וצירים לכל דבר, אבל הכאב הפיזי לא כאב לי כמו הכאב הנפשי". זה רק נראה כמו לידה. מרגישים צירים לכל דבר, אבל בסופו של דבר שומעים שקט אחד ארוך ועצוב. התינוק כבר לא יכול לבכות, ואת זעקתו של העובר שהפסיקו את חייו במזיד – מי ישמע? שירית ובעלה ידעו תלאות רבות גם לאחר איבוד העובר, והם זכו להתחבר יותר לבורא עולם בזכות הליווי הצמוד שהם קיבלו ממחלקת מתחברות למען טהרת המשפחה. מקץ חודשיים שירית התבשרה בשעה טובה על הריונה. "מאז המקרה התחלתי להודות לבורא עולם על הכל. שום דבר לא מובן מאליו בחיים שלנו. בשבוע 9 התבשרנו שיש לנו תאומים זהים. השמחה הייתה בשמיים.
קרא עוד ↓ורד בפנייה מרגשת: אל תעשי הפלה. חשוב לי לספר את המקרה האישי שלי, מתוך מטרה ברורה שאת הסבל שעברתי אני על בשרי - לא תעבור אף אחת.
בהיותי בת 20 נכנסתי להריון מבחור עמו יצאתי באותה תקופה. הגילוי על ההיריון היה עבורי הפתעה גמורה והכניס אותי ללחץ גדול מאד, בלבול ותחושה של חוסר אונים. לילות ללא שינה, ימים נוראים ועצובים עברו עלי, המון בלבול, בכי, מחשבות לכאן ולכאן וקושי עצום להחליט מה עלי לעשות וכיצד עלי לפעול: רציתי מאד את הילד שהחל לצמוח בתוכי, ילד טהור, נשמה קטנה שלא חטאה, ילד שלי, שייצא ממני, ילד שנשים רבות כל כך מתפללות שנים לקבל ואינן מקבלות. האם לא ללדת את ילדי? הפלה? ואני הרי לא רוצחת! לא ארצח את בני!!! לא ארצח עובר שיש לו נשמה, ותחושות, שהוא בעצם אדם קטן ופוטנציאל גדול, שהחל לפתח אברים פנימיים וחיצוניים ודמות אדם – גפיים, עיניים, חדרי לב… עברתי תקופה קשה, נוראית, הייתי לבדי ולא יכולתי להתייעץ עם אף אדם קרוב ובסופו של דבר הכניעו אותי הפחד, החשש, חוסר האונים וקיבלתי את ההחלטה האומללה ביותר שקיבלתי בחיי – לבצע הפלה. הגעתי לביה"ח לביצוע ההפלה. זה היה היום העצוב ביותר בחיי!! עברתי דברים לא פשוטים במהלך חיי, אך יום ההפלה הוא היום העצוב ביותר בחיי, גם היום – 20 שנה לאחר מכן!! הפרוצדורות קודם ההפלה וכל התהליך התנהל כאילו הייתי עוד גוף ממנו מוציאים דבר לא רצוי, הכול התנהל בצורה טכנית, קרה, חסרת רגישות, כאילו הייתי חלק מפס ייצור, עוד אחת מרבות… ואני צרחתי בתוכי: "איך יתכן שהם רואים בי רק עוד מקרה? איך יתכן? אני הולכת לאבד את הילד שנרקם בתוכי! אני הולכת לרצוח נשמה קטנה!! אני הולכת לרצוח את ילדי!!!". עברתי את ההפלה. יצאתי מביה"ח ורד אחרת. הרגשתי ריקה. עצובה. אבודה. שנאתי את עצמי. בעקבות ההפלה עברתי סיבוכים, אושפזתי מספר פעמים ועברתי סבל רב. מעבר לסבל הפיזי שעברתי, הסבל הנפשי היה קשה עשרות מונים. לא הצלחתי לסלוח לעצמי. בחלומותיי ראיתי שוב ושוב עיני תינוק גדולות שבוכות ושואלות אותי שוב ושוב: למה??? למה??? בחלומותיי שמעתי צווחות תינוק והלילות הטרופים לא נתנו לי מנוח. אין יום שאני לא חושבת על זה, שאני לא מכה על חטא על ההחלטה האומללה והאכזרית שקיבלתי, שאני לא מצטערת. היום, כשאני חושבת על המניעים שהובילו אותי להחלטה להפיל אני מבינה שלא ראיתי נכון את המציאות, אך ללא צל של ספק לאחר הכעס היו מקבלים אותי ואת ילדי ובוודאי לא תומכים בהפלה.
קרא עוד ↓״לאחר שנתתי אישור להרוג את העובר שלי, הרגשתי שנכנסתי למאסר עולם – פיסי, נפשי ורוחני״ "הרגשתי לבד בעולם ראיתי שחור בעיניים הרגשתי המון צער, שונאת את היום הארור הזה"!
המילים הקשות הללו נזרקות לחלל האוויר כבר בתחילת השיחה עם ליאת, שברגעי חולשה קשים החליטה להפיל – החלטה, שלטענתה, אין יום שהיא אינה מבכה ומתחרטת עליה. ״התחתנו לפני כשש שנים. זמן קצר לאחר הנישואין ילדתי את הבת הבכורה שלי, ואז החלו קשיים גדולים בחיי הנישואין – קשיים כלכליים ובעיות רבות בתקשורת בינינו. כשהבת שלנו היתה בת שנה ושמונה חודשים, גיליתי שאני בהריון נוסף, בלתי מתוכנן. מי שמכיר אותי יודע שמבחינתי המילה, ׳הפלה׳, זו בכלל לא אופציה, אבל כשהניסיון הזה הגיע אלי, היריון בנסיבות לא פשוטות, לצערי הרב, נכשלתי בו. המריבות בינינו כל כך החריפו, הגענו למצב שבו לא דיברנו, אפילו לא בוקר טוב וערב טוב, והחלטנו להתגרש. המצב הזה ערער אותי לחלוטין. מצד אחד לא רציתי להפיל, אבל מצד שני לא רציתי להביא ילד לתוך המציאות המאוד בעייתית הזאת״. ״הגעתי לוועדה להפסקת היריון״, ״הייתי בהלם מהקלות שבה הם אישרו לי לגשת להפלה. כשיצאתי משם התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני לא אתן יד לרצח של תינוקות. הביקור בוועדה ממש זעזע אותי. אבל אז התחלתי לקבל הודעות מאחד מבני משפחתו של בעלי. בהודעה נרשמו דברים קשים מאד, משפטים שנתנו לי להרגיש שהם אינם רוצים שאלד ילד נוסף לתוך המשפחה שלהם. אחרי ההודעות האלה הרגשתי שאני ננעלת לחלוטין, ולצערי זה מה שהיטה את הכף ללכת ולהפיל את העובר״. ״אחותי הגדולה ניסתה לשכנע אותי שאשאיר את העובר. שאר בני המשפחה ראו שאני עוברת מפח נפש גדול והם החליטו לתת לי גיבוי לכל החלטה שאקבל, אני חושבת שאם הם כולם היו מתנגדים לכך יתכן וזה היה עוזר לי לשנות את ההחלטה״. בשבוע ה- 12 להריון, ליאת ביצעה הפלה. ״כשהתעוררתי, המדדים לא היו טובים. ראיתי שחור בעיניים, הרגשתי צער בל יתואר, אני שונאת את היום הארור הזה״, משחזרת ליאת בעצב גדול ומציינת את התאריך המדויק בו ביצעה את ההפלה. ״הייתי בכעס על כולם, על המשפחה שלי ועל בעלי שלא עצרו אותי מלעשות את זה ועל אחותי הגדולה שאמנם ביקשה שלא אעשה הפלה אך מצד שני לא עצרה אותי בגופה!!! הרגשתי שהכנסתי את עצמי למאסר עולם – מאסר רוחני, פיזי ונפשי. חשתי בדידות איומה ואני חושבת שאם לא היתה לי את הילדה הגדולה לטפל בה, לא יודעת לאן הייתי מגיעה. הרגשתי ממש רוצחת. רציתי להיעלם מהעולם והיו לי מחשבות אובדניות״. ״כעבור חודשיים מרגע ההפלה״, ממשיכה ליאת ומשחזרת, ״בעלי רצה מאוד לשקם את הקשר ולבסוף חזרנו לחיות יחד. אך הצער והכאב לא הירפו, כעסתי על עצמי על שהרגתי את העובר שלי במו ידיי, שלא לדבר על המרירות הגדולה והטינה שחשתי כלפי בעלי. בתאריך המשוער של הלידה פשוט הרגשתי ממוטטת וכתבתי מכתבים לעובר שלא קיים, ביקשתי ממנו סליחה״. אחת מן הדרכים של ליאת להתמודד עם האובדן שחשה, היתה פעילות למניעת הפלות באופן התנדבותי. חיזקה מספר רב של נשים שעמדו בפני ניסיונות דומים. ״הגעתי למצב ש – 20 נשים שרצו להפיל נמנעו מלעשות זאת בגלל השיחות שלי איתן !!!״ מספרת ליאת. כתיקון להפלה- הצילה ליאת 20 תינוקות.
קרא עוד ↓מנהלת קבוצות ההרזיה: "איך ממשיכים לחיות עם ההבנה שלקחת את החיים של הבת שלך?" אונור אקשטיין, חשפה לאחרונה כי עברה הפסקת הריון בשבוע 37, "כמה חבל שהצורך לשמוע חוות דעת שנייה אינו מגיע מתוקף החוק", היא אמרה בראיון בו סיפרה על הספקות והלבטים.
אונור אקשטיין מוכרת ללא מעט נשים בזכות קבוצות ההרזיה שהיא מנהלת המיועדות לאימהות המעוניינות לשוב למשקלן לאחר הלידה. אלא שבשבוע האחרון הפכה אקשטיין למוכרת גם עקב סיפור לא פשוט שחוותה, לפני תקופה קצרה היא עברה הפסקת הריון בשבוע 37, עקב מום שהתגלה אצל העוברית. בראיון היא סיפרה כי החששות החלו לצוץ בסקירת המערכות השלישית. "הרופא זרק לי משהו על העיניים שלה והמליץ ללכת לבית החולים. משם נכנסנו לשבוע של בדיקות, בסופו אמר לנו הרופא שהתינוקת תיוולד עיוורת, והוא גם הוסיף – 'אם את שואלת אותי – תפסיקי את ההיריון'". שעה לאחר מכן היא כבר עברה וועדה להפסקת הריון. הכל קרה במהירות, כי הבהירו להם שאם לא יקבלו מהר החלטה, היא עלולה להגיע כבר ללידה. אקשטיין ציינה כי באותם ימים בהם עברה את ההליך הקשה, היא שלחה הודעה לכל מכריה על מה שעובר עליהם, ולאחר מכן ניתקה את המכשיר, כשבכוונתה לחזור אליו רק אחרי שתשתחרר מבית החולים. כשהיא הפעילה את המכשיר מחדש וגילתה את ים ההודעות שמצפות לה, היא נתקפה בתחושה קשה של בלבול והספקות החלו לצוץ. לדבריה, ההודעות שהציפו לה את הקושי יותר מכל היו של נשים שקראו לה: "אל תעשי את זה!" ואף הציגו סיפורים אישיים בהם נאמרו דברים דומים על ידי רופאים, ובסופו של דבר התברר שהתינוק נולד בריא ושלם. מאז, לדבריה, הספקות אינם מניחים לה. "אני לא סולחת לעצמי שלא קיבלתי חוות דעת שנייה", היא אמרה בראיון, "אי אפשר להסביר את החיים שאת חווה עם הידיעה שלקחת במו ידייך את החיים של הבת שלך".
קרא עוד ↓"הפלה זה חושך על פני תהום. שלא תעזי לחשוב על זה". "אף אחד לא הכין אותי לכך שביום מן הימים אצטרך לעמוד בדילמה הקשה של חיי - לעשות או לא לעשות הפלה. אבל זה קרה, ולצערי הרב בחרתי את הבחירה הלא נכונה".
ש. זיגלר הייתה בת 28, סטודנטית שנה ד' לארכיטקטורה, כשגילתה שהיא בהריון. היא הרגישה צעירה מדי ולא בשלה, ורק רצתה לחזור לחייה המוכרים. היא סיפרה לועדה להפסקת הריון על דיכאון ואובדנות, וקיבלה אישור. "הרופאים נכנסו כשהם לבושים ירוק מכף רגל ועד ראש. כשהתעוררתי, הייתי בהלם מוחלט. בחדר ההתאוששות, אחזתי ביד של אמא שלי, בכיתי ושאלתי אם יהיו לי עוד ילדים. היא בכתה איתי והבטיחה שכן, אבל זה לא הרגיע אותי", מלבד הכאב הפיזי שחשתי, כאב רגשי עצום כרסם בי ונטרל אותי למשך שבוע שלם. "לא יכולתי לקום מהמיטה ולתפקד. הרגשתי צורך להתאבל על האבידה שנלקחה ממני, ולא תחזור יותר לעולם". "אף אחד לא הכין אותי לכך שביום מן הימים אצטרך לעמוד בדילמה הקשה של חיי – לעשות או לא לעשות הפלה. אבל זה קרה, ולצערי הרב בחרתי את הבחירה הלא נכונה". מזדעקת זיגלר בקול בוכים. "אמא שלי ליוותה אותי בכל התהליך, והייתי בטוחה שזה הפתרון הכי טוב והכי קצר. בסוף התברר שזה היה הפתרון הכי גרוע, והכי ארוך". בשל המצב הנפשי הרעוע, ויתרה זיגלר על המשך הלימודים והפסידה ארבע שנים מחייה – לשווא. אבל לדבריה, זהו האובדן הזניח. "הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל אחורנית. הייתי מוותרת על כל דבר שבעולם, ורק לא על חלק ממני. רק לא על בשר מבשרי".
קרא עוד ↓״בזמנו, לא הבנתי מה כ״כ נורא בהפלה, מבחינתי, זה היה כמו לזרוק חולצה מיותרת״. ״אני כל הזמן מדמיינת את הילדים שהייתי אמורה ללדת אלמלא הפלתי. אני אפילו מצליחה לראות איך הם נראים ואת המשפחה הגדולה והחמה שיכולנו להיות״.
עדינה (שם בדוי), בשנות העשרים לחייה, עדינה עברה שתי הפלות, ומאז היא כמו מתהלכת בעולם עם שק גדול על שתי כתפיה – כזה המלא בכאב, ברגשות אשמה ובחרטה גדולה מאד. ״הייתי צעירה בת 22 ודי נאיבית. בחורה שרצתה מאד להתחתן לא מתוך אהבה, אלא כי חייבים וכי צריך״, משחזרת עדינה. תוך זמן מאד קצר גיליתי שאני בהיריון. בעלי ביקש ממני שאפיל. למה? ככה, הוא לא רצה ילדים. מבחינתו זה סתם עול. התנגדתי לכך, והבטחתי לו שמקסימום נמסור את הילד לאימוץ אחרי שיוולד. לאחר שהבכור שלי נולד, איכשהו גברתי על המשוכה והילד נשאר איתנו. באותה תקופה התגוררנו אצל ההורים שלו, ואמא שלו החליטה שתעזור לי לגדל אותו. כעבור שמונה חודשים מלידת הילד הראשון גיליתי שאני בהיריון שני, ואז הוא הפעיל עלי לחצים נוראיים שאפיל. גם ההורים שלו הפעילו עלי לחץ גדול, ואפילו שלחו את בת הדודה שלו שייעצה לי מה לומר בוועדה להפסקת הריון. נכנעתי ללחצים שהופעלו עלי וניגשתי לוועדה להפסקת היריון. בוועדה, הם אישרו לי בקלי קלות לגשת להפיל. הם אפילו לא ניסו לשכנע אותי שאשנה את דעתי. הלוואי שהיו עושים זאת. הם פשוט ישבו, הקשיבו ואישרו, לא היה להם אכפת ולבסוף עשיתי הפלה. ״אחרי שנתיים״, ממשיכה עדינה ומספרת, ״נכנסתי שוב להיריון, בפעם השלישית. וגם הפעם בעלי הפעיל עלי לחצים כבדים להפיל. אני הייתי במצב של זומבי. הלכתי והפלתי. כשנכנסתי להריון פעם נוספת, בעלי שוב ביקש שאפיל אבל הפעם לא וויתרתי, אני זוכרת שנתתי צעקה גדולה שהיתה ממעמקי ליבי ואמרתי 'לא! זה לא יקרה יותר'", משחזרת עדינה בכאב ואני שומעת אותה בוכה מעברו השני של הקו. אני מנסה לנחם ולעודד אותה, ונוכחת להבין עד כמה הכאב הזה עדיין חי ומייסר אותה אף על פי שכבר עברו למעלה משלושה עשורים. ״בהריון הרביעי הזה״, מספרת עדינה, ילדתי את בתי האמצעית, ילדה יפייפיה שהעניקה לי אושר גדול".
קרא עוד ↓קורע לב: "כל כך רציתי את הילדה הזו, איך ויתרתי עליה?" "פתאום הבנתי מה עשיתי, נשכבתי על הרצפה ולא היה לי כוח אפילו להזיז את הצוואר. בכיתי בצורה שלא בכיתי אף פעם. הילה, שעברה הפסקת היריון יזומה, בתיאור מזעזע ונוגע ללב.
"איך? איך עשיתי את זה?" שואלת אותי הילה וקולה סדוק, "זו השאלה שמעסיקה אותי במשך כל ארבעת החודשים האחרונים – איך נתתי לזה לקרות? איך לא עצרתי רגע קודם? קשה. קשה לשוחח עם הילה. גם מבחינה טכנית, היה קשה למצוא את הרגע המתאים לשיחה, שכן הילה ביקשה לשוחח רק כשתהיה מסוגלת לספר את הסיפור במלואו. "הסיפור שלי קשה כל כך, לא קל לי להיזכר בכל הפרטים, לראות שוב את אותם מראות ולחזור לרגעים הכואבים", היא אומרת לי בדמעות. "אבל אני רוצה שתשמעי אותם, שתכתבי אותם במלואם, שתהיי שליחה טובה כדי למנוע מבנות אחרות במצבים דומים לעשות את המעשה הנוראי ביותר עלי אדמות. אולי גם לעזור לאנשים שנמצאים סביבן לקלוט כמה השפעה יש לדברים שלהם, עד כמה החיים והמוות נתונים בידיהם, בידיהם ממש". הכל התחיל לפני כשנה, כשהילה הייתה בת שלושים ואחת. "התחתנתי אחרי תקופה ארוכה של רווקות. לכל חברותיי היו כבר ילדים או שהיו בהיריון, והרגשתי 'דרייב' חזק להפוך גם כן לאמא. האמת היא שחששתי שלא אזכה לכך בקלות, כי ארבע שנים לפני כן עברתי ניתוח מורכב שבעקבותיו הודיעו לי הרופאים שיהיה לי קשה מאוד להיכנס להיריון. אז ידעתי שאני רוצה, אבל בסתר ליבי הייתי בטוחה שיעבור זמן רב עד שאהפוך לאמא. למרבה ההפתעה זה הגיע מהר מאוד, וכמובן שבעלי ואני היינו מאושרים וסיפרנו על כך לכל העולם". הילה מציינת שהתקופה הראשונה עברה עליהם מתוך שמחה והתרגשות. "הלכנו לכל הבדיקות, ספרנו את הימים, כל כך רצינו את ההיריון הזה. אחרי שהבנו שיש לנו תינוקת, ההתרגשות גאתה עוד יותר, וכבר התחלנו לחשוב על שמות, בגדים וסרטים לשיער". אלא שאז, לפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, התחילה הילה להרגיש את החרדות שתוקפים אותה. פתאום התחלתי לחשוב שאולי לא טוב שהתחתנתי עם בעלי ושאולי חמותי לא תעזור לי אחרי הלידה. הייתי מוטרדת גם מהנושא הכלכלי ומהמינוס בבנק. בכלל, הציפו אותי המון מחשבות מפחידות שהובילו כולן למסקנה אחת – ההיריון הזה לא טוב עבורי והוא משבש לי את החיים. לא הייתי מסוגלת לאכול או לשתות, הסתובבתי כמו צל, ואז צץ לראשונה במוחי הרעיון – לעבור הפלה יזומה". סיפרתי לכולם שאני רוצה להפסיק את ההיריון, זה לא שעשיתי כאן פעולה בלי שאף אחד ידע. הדבר המזעזע כאן הוא שאף אחד לרגע לא אמר לי: 'תעצרי גברת, את פשוט בדיכאון, וזו לא סיבה לוותר על התינוקת'. ואז, באחד הימים, קישרה אותה אחת מחברותיה למורה תל אביבית ש"קוראת עתידות" בקלפים. "המורה הזו", נזכרת הילה, "אמרה לי שהיא רואה לפי צירופי הקלפים והמספרים שאני חיה עם איש נוראי שיהיה לי רע מאוד אתו ואני עומדת להתגרש ממנו. היא הוסיפה שהוא אדם נוכל ושאם אביא ילדה לעולם, היא תסבול כל חייה. שמעתי את הדברים והרגשתי איך שהאדמה רועדת לי תחת הרגליים. לא הייתי מסוגלת להמשיך לשאת את ההיריון הזה, "ואת יודעת מה הכי כואב לי?" היא מוסיפה בדמעות, "שדווקא, אחרי שהכל הפסיק, היחיד שתמך בי ושהבין אותי הוא בעלי. בעלי הוא לגמרי עודד, הוא דווקא מאוד רצה את התינוקת. אבל כשבאתי אליו באותו בוקר ואמרתי לו 'אני יוצאת לבית החולים לעבור הפלה', הוא אמר לי: 'סעי'. אחר כך הוא הסביר לי שהיה בטוח שכמו בפעמים הקודמות, גם הפעם לא יהיה לי אומץ לעשות את זה". רק ברגעי הלידה התחילה הילה פתאום לקלוט. "אני חווה את כל הצירים והכאב, ובסוף, במקום להישאר עם תינוקת בידיים, אני רואה איך שמכניסים את התינוקת המתה לתוך דלי לבן עם נוזלים לשימור, ואחרי שעה באים לשאול אותי איך אני רוצה את הקבורה ואיזה שם אני רוצה לתת לה. בשלב זה בעלי ביקש להיפרד מהתינוקת ולראות אותה. הוא ירד לאגף שאליו לקחו אותה, הסתכל עליה, חיבק ונישק אותה. הוא חזר אליי לאחר מכן ואמר לי: 'היא הייתה יפהפייה, מושלמת, אפילו עם פלומת שיער על הראש וריסים. היא הייתה תינוקת שלמה לגמרי ובריאה'". ככל שחלפו הימים, נעלמו להם ההורמונים, ופתאום נשארה בהילה ההכרה הברורה, "פתאום, בבוקר אחד, הבנתי מה עשיתי, נשכבתי על הרצפה ולא היה לי כוח אפילו להזיז את הצוואר. בכיתי כפי שלא בכיתי אף פעם. בעלי שראה אותי בכזה מצב, הבין שאני לא יכולה להישאר לבד בבית, ולכן בכל יום שהוא יצא לעבודה, הוא היה לוקח אותי להורים שלי, שישגיחו עליי. הפכתי לשבר כלי, התחלתי לקחת כדורי שינה בזה אחר זה, כדי לישון ולשכוח מהמחשבות. החורף היה כזכור גשום ביותר, וכשירדו הגשמים חשבתי על הקבר של התינוקת הזערורית, ועל מה שקורה עם הגופה שלה, האם הגשם יורד עליה?
קרא עוד ↓